ראיתי ברחוב מכתביה יפייפיה.
מהסוג שלא ברור לי איך אנשים זורקים!
איפה אתם חיים? לא שמעתם על "מיחדוש"? על שיפוץ? על אנשים נזקקים?
טוב. לא משנה.
בקיצור, ראיתי ברחוב מכתביה יפיפייה.
אבל בהיעדר מקום בבית או צורך או יכולת באותו הרגע לדחוף אותה לאוטו – השארתי אותה שם.
מאוד מאוד הצטערתי…
לדעתי כבר באותו הרגע ניתן היה לצפות שאני אאמץ לי משהו לשיפוץ ברגע שאוכל… או כבר באותו הערב.
אבל מי ששולח אותי לאסיפת הורים… בחושך… ברגל… לבד – שלא יתפלא שאימצתי משהו להתנחם בו בדרך חזור.
בעלי פתח את הדלת… ראה את הרכש החדש וגיחך קלות. מכיר אותי.
אז תגידו "מזל טוב"! נולד לנו שרפרף.
ככה הוא התחיל… לא נורא אבל לא מספיק יפה לטעמי ופרום בקצוות…
וככה הוא סיים…
הילדים משוגעים עליו.
הוא בדיוק בגודל טוב להצטופף לידי כשאני תופרת או לשבת איתו ליד השולחן לצייר ועוד הרבה דברים שהוא בדיוק בגודל טוב עבורם.
רגע משפחתי קטן… אפשר לראות בצד שמאל של התמונה רגל קטנה של ילד שבורח מאמא שמנסה לצלם אותו…
אז איך זה הולך בעצם?
בחורה רואה שרפרף >> בחורה עוברת את השרפרף >> בחורה חוזרת אל השרפרף >> בחורה מסתכלת מסביב מי מסתכל… >> בחורה לוקחת את השרפרף והולכת הביתה.
>> בחורה יושבת ועם מברג שטוח ופלייר מוציאה את כל השכבות של הסיכות של הריפוד הישן
>> מפרקת את המסמרים (החלודים!) שחיברו את המושב לרגליים
>> מנקה כל חלק בנפרד
>> מרססת עד מוות כל דבר עם מבשם בדים – שיריח טוב, מה לא?
>> שמה שתי שכבות של ספוג
>> שמה שכבה אחת של משטח אקרילן
>> שמה עוד שכבה אחת של בד עבה
>> קוראת לבעל שיבוא עם אקדח הסיכות
>> מקללת על כל סיכה שהאקדח מוציא בכזה רעש מפחיד
>> גוזרת את העודפים
ו…. טדם!
תפור עלי - בלוג יצירה 